ארבעת כתבי היד שלפנינו "יבשים", "מצומקים" ומפושטים. הקערות הפכו אצלם לזוויות, הקווים המעוגלים בתקן – התיישרו. ארבעת כתבי היד הללו כתובים בזווית ישרה ומשותף לכולם הקו העוויתי, הרועד והחלש. קיימת בהם הפרדה נוקשה בין האותיות, הכתב אינו מחובר, מרובים בהם הגדמים וכו' וכו'.
את דוגמא א' – כתב ברוך גולדשטיין,
כתב ב' – נכתב בידי יגאל עמיר, את
כתב ג' – כתב מוטי וענונו
והכתב הרביעי שייך לנועם פדרמן.
ארבעה אלה לקחו את החוק לידיים ופעלו על פי מיטב שיפוטם הסובייקטיבי והמעוות ועשו "דין וצדק לישראל".
קשה להתעלם מהמשותף לארבעתם, הן במעשים והן בכתבי היד. אינני פסיכולוגית וכמובן שלא פגשתי איש מהם ולא ערכתי לו אבחון פסיכולוגי. ואעפ"כ, החלטתי הפעם להרשות לעצמי חופש גדול במיוחד להעז ולשאול שאלות קשות.
ארבעת כתבי היד הללו משדרים נתק רגשי. כלומר: נתק בין עולם הרגשות לבין עולם המחשבות, האידיאות והערכים. כל אחד נבדל מרעהו, כמובן, בהבדלי אישיות, מזג, יכולת אינטלקטואלית וכד'. נראה לי שכדי להחליט להרוג מישהוא בכוונה תחילה (ולהבדיל מ.וענונו שקיבל החלטה "להרוג" ערכים ומוסר של החברה בתוכה הוא חי), מתוך מניע אידיאולוגי למשל, אתה חייב להיות מסוגל שלא לראות את ה"אדם" שמאחורי ה"נרצח".
לדוגמא: כדי לרצוח את יצחק רבין ז"ל, חייב היה יגאל עמיר לנתק, בינו לבין עצמו, בין רבין כמנהיג ופוליטיקאי לבין רבין האדם. בין האיש, האבא והסבא, האדם החם, האהוב, האנושי – לפוליטיקאי. בין הדאגה לגורלו הוא (מאסר עולם !) לבין הדאגה לגורל האומה.
לא כל אחד מאיתנו, תודה לאל, מסוגל לעשות נתק רגשי זה.
הפסיכולוגיה המודרנית מזהה כמה סוגי אישיות שיכולים להגיע לנתק רגשי שכזה: בעלי האישיות הסכיזואידית, הנרקסיסטית והסוציופאתית (אנטי חברתית), וכנראה עוד כמה שאינני מכירה. כל אחת מהפרעות אלה מתאפיינת גם בנתק רגשי.
אצל הנרקסיסט – נמצא קושי לחוש אמפתיה לאחר/זולת עד כדי אדישות לסבלו , קושי המשולב באנוכיות רבה ורעב אדיר לתשומת לב והערצה.
גם אצל הפסיכופאת – אותו אדם שלא אימץ את המוסר החברתי (טיפוס "אנטי חברתי") – נמצא העדר אמפתיה לזולת, נרקסיסזם, העדר "מוסר חברתי מקובל" כשאצלו, בדרך כלל, ניתן לזהות התעללות אישית מהעבר, בנוסף למרכיבים האישיותיים-מולדים.
ואילו אצל הסכיזואיד זה מתבטא בנוסף, גם בתחושת בדידות עצומה, תחושה שלא מבינים אותם, כשהם בוחרים (מדעת ושלא במודע) בעמדות אינדיווידואליות עד כדי חריגות.
אנחנו מדברים, אם כן, על קשת רחבה של הפרעות.
והרשו לי כמה הרהורים על ה"מנותקים רגשית" :
קשה להם לבטא רגשות, חיוביים (אהבה, רכות, פגיעות…) ושליליים (כעס, תיסכול, מרירות…) כאחד. יתכן ורק בחברת המקורבים להם באמת, הם מסגירים את פגיעותם ואת רגשותיהם, וגם אז – במשורה ובזהירות. חלקם אפילו לא מודים בחלקים אלה בינם לבין עצמם. אמנם, קשה להם לבטא את רגשותיהם, אך זה לא אומר שהם לא מרגישים. להיפך. לפעמים יש כאן גודש שקשה להם להתמודד איתו, נטיה לחיטוט עצמי, דמיון עשיר ופנטזיות שמפצות על תחושות החסר והכשלון בחיי הרגש והיומיום.
למרות הערגה לשיתוף פעולה אמיתי, לזוגיות אמיתית והאינטימית – קשה להם להשיגה. לעומת זאת, המעורבות הפוליטית, החברתית הרחבה, מצליחה לפצות אותם על הקושי בתחום האישי האינטימי.
הקושי להתבטא בחיי היום יכול להוביל לעיסוק בנושאים שמעבר לחולין ול"רגיל" ול"נורמלי". יש מי שפונה לעיסוק יצירתי, ומצליח לבטא את סבך הרגשות במוזיקה, ציור או פיסול. יש מי שנמשך למה שמעל ל"בשר ודם" – דת, פילוסופיה ויש מי שחש הרבה יותר בטוח להיתלות על ענף האידיאולוגיה.
אך, כמובן, לא כל מי ש"מנותק רגשית" מועד לרצח או אלימות קשה !
רבים מבין גדולי העולם (הוגי הדעות, האמנים, הפילוסופים וכד') שהצעידו את העולם קדימה, ברחו מסערות הרגש שבחיים הקטנים של האדם הפשוט, ממיצוי רגשי, פשטני וקטן בחייהם האישיים – לעולם על-מציאותי, נעלה יותר ונשגב.
ובמה כל זה שייך לגרפולוגיה ?
אצל שלושת "טיפוסים" אלה, בעלי הפרעת האישיות הנרקסיסטית, הסכיזואידית והסוציופאתית, נמצא העדר אמפתיה, ניתוק מרגשות כנים ואמיתיים, "מוסר אישי" משלהם, אינדיוויודאליזם קיצוני, כשלחלקם צורך בתשומת לב ציבורית (הנרקסיסט), התנהגות אנטי חברתית (הפסיכופאת), התבודדות כצורך אישי (סכיזואידיות).
איך יכול היה מוטי וענונו לשרוד את שנות הבידוד שלו בבית הסוהר אילולא "מתת טבע" זו ?? אדרבא. הבידוד רק חיזק את עמידתו נגד החברה שכלאה אותו, הוסיף לו כוח וחוסן, הצדיק בעיניו את עמדותיו הפוליטיות.
ואיך יתבטא הדבר בכתב ידם ?
- לא נמצא כאן את המלאות של האות אלא צרות דומיננטית (וזאת בניגוד או ללא קשר, לאישיות הנרקסיסטית של י.אודם).
- לא נמצא בהם את החיבורים הקולחים והטבעיים בין האותיות, את החיות, שמחת החיים והיכולת להעניק לאחר (כל מה שמופיע בשפע בכתבי היד האינטגרטיביים, למשל).
- אצל חלקם הרווח בין האותיות גדול יחסית.
- כתב היד שלהם מרוכז במימד אורך, האונטו-גנטי, לאו דווקא במישור הרוחבי, הפילו-גנטי.
- אצל חלקם, ש"חוננו" גם במחשבות פרנואידיות, נמצא איזור עליון מיוחד, בולט, מעובה ומודגש.
- הקו אינו חם, מפועם ובוטח, אלא, לעיתים קרובות, רועד, עוויתי, יבש ונטול חיות.